בהרבה סרטי מתח-אימה ישנה סצינה שבה מישהו מתגנב לבית ריק, נטוש ולפתע הטלפון מצלצל...
זה קרה בשביעי ביוני, 1967, ביום השלישי למלחמה.
ביתם של משפ א. היה למעשה מרתף באחד מאותם בתים ערביים של שכונת בקעה בירושלים.
ובעת מלחמה-הפך הבית למקלט משובח שבו הצטופפו כמה משפחות מהשכונה.
הייתי בגיל תשע וחצי.
בבוקרו של השבעה ביוני, בעל הבית גרר בטעות מנעול כבד מעל הארון שהיה שם, מנעול שנפל על מצחה של אוסנת. המצח נפתח, דם ניגר.. לא משהו היסטרי אבל מצריך טיפול.
כשהתברר שאין שם תיק עזרה ראשונה-נשלחנו אני ואחותי שהיתה אז בת 16 למשימה: לרוץ אל הבית שלנו (מהלך שתי דקות) ולהביא את תיק העזרה הראשונה.
פחדנו. אמנם רק שתי דקות-אבל כבר ידענו שאלה יכולות להיות רצופות פגזים, או מטוסים שחולפים ברעש ומותירים שובל של דאגה ..
טסנו לשם. נכנסנו הביתה.. ולפתע... !!!
אמאלה!! הטלפון מצלצל. קפאנו על עומדינו. הלב פסק מלפעום והחלפנו מבטים אילמים אך רבי משמעות.
"תעני" היא אמרה לי.
"לא רוצה. אני מפחדת" עניתי.
אחותי הרימה את האפרכסת האזינה בשקט ... ואז "מתי?? מתי"" היא שאלה בהתרגשות.
"עכשיו.. עכשיו"... ענה הדובר המיסתורי.
"מה? מה קרה? מי זה היה"? שאלתי. "טונטון (דוד..) חיים, היא ענתה לי. "כבשנו את הכותל"!!!
"מה זה, איך.." ?. אני חושבת שלא היה לי מושג מה זה הכותל הזה שמעורר התרגשות כזו גדולה.
היא רצה ואני דולקת אחריה חזרה אל המקלט ואז היא פורצת פנימה בקריאה נרגשת:
"הכותל בידינו, כבשנו את הכותל.... היה טלפון.. הודיעו.. הדליקו את הרדיו.."
את השמחה המתפרצת שהיתה שם-בחיים לא אשכח. כבמטה קסם-נשלפו לפתע עוגיות עלומות, בקבוק עראק זחלוואי , כל מיני תופינים וממתקים והשמחה הרקיעה שחקים. שירה, חיבוקים, אנרגיה שאי אפשר להסביר אותה במילים.
לאחר ימים ספורים, בתום המלחמה, חזרו הכוחות הלוחמים לבסיס איסוף או משהו כזה.
היה "מצעד" ברחובות ירושלים, אבל היה זה מצעד לא מתוכנן, לא מצעד ראווה ואף לא מצעד שמחה .
היה זה טור ארוך של זחלמ"ים, נגמש"ים, טנדרים.. טור ארוך של חיילים מאובקים, עייפים, נושאים מטענים כבדים , קרבות, אבידות, כאבים וגאווה.
כולנו עמדנו בחוץ, ברחוב, אני עם פיגמה-כך זכור לי, מריעים, מנופפים לשלום, זורקים סוכריות, מנשקים ובוכים, למראה הבחורים האלה.
האם זה ארוע מכונן בחיי?
אין לי ספק.
האם זה זכרון שהפך להיות הזכרון הקולוקטיבי דאז, שמשותף לכל הירושלמים, בעיקר אלה שראו את השיירות האלה?
אין לי ספק.
האם אני בטוחה בצדקת דרכינו מאז היום ההוא?
אין לי ספק.
כי לפעמים יש חותם של תקופה, מאורעות, שעות, חותם אנרגטי ורוחני חזק, חזק ממילים, חזק מפוליטיקה, ממחלוקות, ממשיחיות, מתעתועי הזמן..
חזק מהכל. היה זה ארוע מכונן שטבע את שלו בלב ובנשמה.
ירושלים שלי היא ירושלים של קליידסקופ של יופי, של גבורה מהולה בכאב , של עובדה שקטה וידיעה ברורה.
ירושלים היא לב העולם, לב ארץ ישראל, לבו של כל אחד ואחת
הלב האנרגטי והתודעתי, שסובל מהזנחה, מהתכחשות, לב אנרגטי שמייחל כבר ליום שיקבל אהבה וכבוד.
וזה לא קשור לפוליטיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה