לאחרונה יצא לי להפגש באופן אישי עם פרעה.הפרעה שלי והפרעה של אחרים. זה הזמן המתאים כמובן למפגש כזה. לפני יציאת מצרים יש עבדות ולפני שיוצאים צריך להשתחרר מפרעה ולתהליך הזה ישנם כמה שלבים.
1-"ןיקם מלך אשר לא ידע את יוסף".זהו פרעה ורבו הפרושים ואביא מקצתם:רש"י אומר זה אותו פרעה שפגשנו קודם כבר, בספר בראשית, אבל פתאום הוא התהפך, לא זכר את יוסף, את תרומתו הכלכלית והרוחנית של יוסף. פתאום העיברים האלה הפכו מלהיות תרומה לחברה-לאיזה עול, טפיל, שיש לזהר ממנו, להקטין ולהמעיט אותו..(מקורות האנטישמיות, זה ברור).והפרוש הזה מאיר את הנקודה של חוסר הכרת הטוב שיש בנו. פתאום-לא זוכרים את הטוב והטובות שנעשו לנו.
פרוש שני אומר-לא זכר את יוסף-יוסף הצדיק. יוסף מסמל את נקודת הצדיק שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. הנקודה הרוחנית הטהורה, הגבוהה, ופתאום, אנחנו לא זוכרים אותה. או שפשוט שוכחים ממנה או שמתכחשים לה.
כך מתחילה הגלות.
בגלות-אנחנו עבדים. כל אחד והעבדות שלו. אבל מה שמאפיין אותה, את הגלות, היא עבודה קשה-בבחינת עבדות. לא כל עבודה קשה היא עבדות. ומה שעושה את ההבדל-היא הרוח "ולא שעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.." קוצר רוח, אינומסתכם בחוסר סבלנות, הוראת המילה כפי שהיא מוכרת לנו כיום, אלא שהרוח קצרה.. אי אפשר לראות מעבר לאף.. אי אפשר להביט קדימה למרחב.. אי אפשר להפתח למחשבה חירותית.. אי אפשר להאמין שזה יכול להשתנות, שיש מצב לצאת מזה.. שיש מצב אחר. זוהי עבדות
ואז קורה המהפך. "ויזעקו אל השם ..ותעל שוועתם..." ברגע מסוים אנחנו כבר לא יכולים יותר. חלאס!! הצילו!!! אנחנו פונים אל בורא עולם שיציל אותנו כי אנחנו כבר קולטים שלבד, על דרך הטבע, בכלים הרגילים-אין מצב. אנחנו זקוקים לישועה מגבוה.
כשאנחנו זוכים שקריאתנו, שוועתנו מתקבלת-מתחיל תהליך הגאולה.
עכשיו צריך לשבור את הפרעה הזה. עשרה שלבים, עשר מכות, אחת קשה מחברתה. ויש לו כל מיני ארגומנטים לפרעה הזה. בשפה פושטית-היא שואל "למה מה קרה?".. ו"למה מי זה השם הזה שאשמע בקולו?" ועוד ועוד..
ובסוף-במכת בכורות, ישנה התערבות ישירה מלמעלה. "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" ישנה התבהרות שחושפת את הסודות הנסתרים..רק בורא עולם יכול היה להבחין מי הם הבכורות..מצרים היתה שטופה בזימה. כולם התערבבו עם כולם. היה הבכור מבני הזוג, והבכור של האשה וזה שהיא בגדה אתו, והבכור של הבעל שבגד עם האשה האחרת וכך נחשפה ערוות מצרים והתמוטט המבנה השיקרי שעליו היא היתה מושתתת. כביכול היה סדר מוסרי, מבנה של נישואין מכובד אבל זה היה שקר. והשקר הזה נחשף-וזו היתה המכה האחרונה .
איך זה קשור אלינו?
גם אנחנו מתערבבים עם כל מיני רעיונות זרים, שמולידים תולדות זרות ויש בנו ערבוביה שעושה בנו שמות. וברגע החסד, כאמור, השקר הזה נחשף. ואז אנחנו יוצאים לחופשי...
המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל כעם היא מצוות קידוש החודש. קידוש הלבנה. זו מצווה שמביאה אל תודעתנו את האפשרות לשנוי. את היכולת להבין שכמו הלבנה, אנחנו מתחסרים ומתמלאים, אנחנו בתנועה בלתי פוסקת, בהשתנות, בצל ואור, אך האם נסכים כל פעם להפנות את המבט הפנימי לידיעה והאמונה שאנחנו יכולים להתחדש-שנוכל להגאל.?
ומה נעשה עם כל זה עכשיו???
ראשית מוכרחים להתפגש עם פרעה שלנו. זה שתופס אותנו בגרון, בצואר, חוסם שם את המעבר ולא מאפשר להבנות הגבוהות של הראש( לא במבן של ה MIND) אלא הראש כחלק הגבוה שלנו, לעבור דרך הצואר ולהגיע את הלב. אנחנו מנותקים.יש הבנות ויש מעשים. יש הבנות ויש הפנמה. יש רוח ויש גוף, יש רוח ויש חומר.. נתק.
וכל אחד נקרא לברר ולמצוא את הפרעה שלו. מהי אותה חסימה שמונעת ממני הפנמה ושלמות, הפנמה וחיבור ללב, הפנמה וחיבור לאני הגבוה, האמיתי שלנו?
נראה לי שבהכללה או בהפשטה-זו החסימה שיושבת באמונה מגבילה שאנחנו לא יכולים להתחדש. שניסינו כבר הכל, הלכנו לכל מיני סדנאות, למדנו, תירגלנו, זהו. אין מצב יותר להתחדש. אנחנו תקועים. רוחנו קצרה. אנחנו עבדים.
והנה כל הטבע תומך בנו ומראה לנו שלא כך היא. שזה זמן של התחדשות ופריחה, של יופי אין סופי. הטבע מספר לנו את הסיפור הפנימי, המהות האנרגטית של הזמן הזה. הוא מגלה בגילוי חיצוני את האמת.
האם נסכים להתחבר לזה? לשאוב אמונה ואמון? האם נסכים לדעת לשאנחנו בהתחדשות, בפריחה, ביציאה ממיצרים? אנחנו לא תקועים. אנחנו בזרימה מתמדת ומתחדשת. תנועת החיים.
האם תסכימי עכשיו, תסכים עכשיו לשלח לחופשי את החלק התפוס, הכלוא, המדוכא? את האמונה המגבילה אותך, שכוחה רק בזה שאת אתה נותנים לה כח ותוקף?
לגאול את עצמך מפרעה הפרטי שלך? ולשאת עיניים ולב וקול לבורא עולם, שיציל אותך כבר?
האם תסכימי? האם תסכים?
חג שמח חברים. ואומרים חז"ל-אין שמחה כהתרת הספקות. אז זהו, חלאס, התירו את הספק. תנו לו ללכת, תנו לו לטבוע בים וצאו לחופשי.
גם אני.
