היום יום שלישי י"ז תמוז מתחילה תקופה שנקראת ימי בין המיצרים. שלושה שבועות, עד 9 באב ימים הנחשבים ימי אבלות. אבלות על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש.
לפני מספר שנים פירסמתי איזו רשימה ואני מביאה אותה שוב בשידרוג קל.
ככ הרבה דברים אפשר לכתוב על התקופה הזו, ואני אשתדל לקצר בדברים ולשתף אתכם בלב הענין.
את כוון המחשבה הזה קיבלתי מתוך ספרו של הרב ארז משה דורון-למעלה מן הזמן.(בעיני, ספר חובה בכל בית יהודי), ועל כך תודה לו.
שלשות השבועות -ימי בין המיצרים ונוהגים בהם דיני אבלות ומטרתם להכין אותנו רגשית ורוחנית ליום ט באב שבו נחרבו שני בתי המקדש, שבו התרחש גרוש ספרד, שבו חזרו המרגלים מבקורם בארץ ישראל והוציאו דיבת הארץ רעה ועוד ועוד ארועים כואבים בהיסטורית עם ישראל.
ואני מצווים להתאבל על חורבן בית המקדש.
ועולה מיד השאלה: מה לי ולבית המקדש הזה שנחרב לפני 2000 שנה?
איפה הוא ואיפה אני?
מה זה יעזור בכלל שאני אתאבל עליו?
והאמת, אני בכלל לא מרגישה צער על החורבן הזה.
בקושי אני מרגישה צער על החורבנות הפרטיים שלי..
או!!! אז זהו...
זוהי בדיוק הנקודה שהיא לב הענין.
זהו בדיוק הצער הגדול, משמעותו הפנימית של החורבן הזה.
בקושי אני מרגישה צער על החורבות והחורבנים שלי .
בקושי אני יכולה להתאבל עליהם....
בד"כ אנחנו מחפשים חומרי הרגעה כאלה ואחרים שיעזרו לנו ל"העביר אותה". להמשיך הלאה: יהיו אלה חומרים נרקוטיים או נרקוזות שונות לנפש. אגב, בהזדמנות חגיגית זו- כולל "מחשבה חיובית" כסלוגן. גם זו-באה להרדים את כאבי.
אנחנו חיים בתרבות שבו היכולת והמוכנות שלנו לכאוב-הם קטנים ביותר.
ובאה ההכוונה היהודית ואומרת לנו כך:
"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבנינה".
מין הבטחה כזו....
כדי להיות מסוגלים להתאבל על חורבן בית המקדש-אנחנו קודם כל צריכים להכיר בערכו. מה זה היה בכלל כל הדבר הזה? מה זה אומר בית מקדש ואיך זה בכלל קשור אלי?
בית המקדש אינו רק איזה בנין מפואר שעמד בירושלים לפני 2000 שנה וכל הצער על חורבנו מסתכם בצער על מבנה ארכיטקטוני שהיה ואיננו.
בית המקדש בירושלים, הוא סמל המתאר את המצב התודעתי , האנרגטי, שהיה קיים אז בעם ישראל.
הגמרא מספרת על ירושלים דאז-בתפארתה:
עיר אקולוגית, שבה נשמרו כללים ברורים: אסורים גידולים ועיסוקים המעלים ריח רע, אסורה בנית מרפסות הפולשות אל הרחוב.
הריח מבית המקדש הגיע עד יריחו(מכאן שמה..) ובעיר ירושלים נשים לא היו צריכות להתבשם.
3 פעמים בשנה, עלו מאות אלפים!!!! אנשים לרגל.
וכל המסה הזו- 3 פעמים בשנה, התארחה בבתי ירושלים.
סדין לבן בפתחי הבתים, ספר האם בבית זה יש עדין מקום לאורחים.
לא נלקח תשלום עבור הארוח.
אז עכשיו תארו לעצמכם: מה כל זה אומר? איזה מין אנשים היו האנשים האלה?
אני האמת , לא ממש מצליחה לראות את עצמי 3 פעמים בשנה, למשך מינימום שבוע בכל פעם, מארחת עשרות אנשים בביתי, כולל אוכל שתיה חמוצים ועושה זאת לאורך זמן ברוח טובה...
עם ישראל, היה מאוחד באנרגיה של אהבה, שותפות, כבוד.... מטרה משותפת מאחדת את כולם. התכווננות רוחנית לטהרה ושלום.
אתם קולטים? בעצם, משאת הנפש של כל אחד ואחת מאיתנו. החלום האולטימטיבי שלקראתו שואף כל אדם שעוסק בתיקון מידותיו..
ולכן-רק אם נבין את משמעות עומקו של "בית המקדש", נוכל לחוש בחיסרון ובאמת להצטער עליו.
וכך , כמו תמיד, מתוך הבנת התהליך של הכלל-נבוא אל התהליך הפרטי.
שלושה שבועות אלה קוראים לנו לעשות תהליך כזה, פנימה אל עצמנו. ימים אלה קוראים לנו למפגש פנימי, שבו ננסה להזכר בבית המקדש הפרטי שלנו.
מי אני?
מה הפוטנציאל שלי?
מה יכולתי להיות, לקיים, איך אני יכולתי להראות במלוא הדרי?
אח... הלב נשבר.
אחרי שנותנים על זה את הדעת(את הלב..), אשפר לחוש בצער. בצער ההחמצה, הפספוס, החורבן.
וכמובן שמטרת הצער שאליו מכוונת אותנו ההלכה, הוא לא רק חוית הצער והכאב , ושלום על ישראל.
כלומר לא כאב לצורך כאב, צער לשם צער או במילים אחרות-דיכאון.
אלא, הזמן הזה אומר לנו: אל תפחדו לכאוב. העזו לחוות כאב. לחוות לב בשר ודם נשבר
הפגשו עם חלומותיכם שנגוזו שהתנפצו.
הפגשו עם מה שהייתם רוצים להיות, עם מי שהייתם יכולים להיות.
הזכרו בטוב שהיה בכם והתמסמס בצוק העיתים , ברוטינה, בהתקשות הלב , בשריון שעטיתם על עצמכם.
הרשו לעצמכם לומר בקול רם:כמה כואב לי על עצמי.
כמה כואב לי על עם ישראל.
ואח"כ. אחרי החויה הזו, נצטרך להשתמש בכל זה כמנוף לצמיחה, לשנוי, לגדילה. לתחושה של רוממות. לתקווה . לתפילה. להכרה בערך עצמי וביופיי.
וכל אחד מאיתנו הוא פרט אחד בתוך עם ישראל.
אני לעולם לא אוכל לעשות את העבודה שלך ואתה לא את שלי.
על כל אחד מוטלת הזכות והחובה לצעוד את צעדיו שלו במסע הזה.
הלואי ובקרוב נזכה לגאולה,
הלואי ובקרוב נזכה לחרות פנימית ,
להארה של אמת של זהותנו הפרטית, והכללית.
הלואי שנאהב את עצמנו.
הלואי שנאהב את עם ישראל.
בדרך כלל כשאנחנו חושבים על חיבור ללב-אנחנו מיד חושבים על אהבה .. אופטימיות.. והנה השקפת ישראל מלמדת אותנו שכדי שהלב יהיה לב בשר כהגדרת חז"ל, לב מרגיש, לב פועם, הריהו צריך להכיר את כל הספקטרום הרגשי. לפעמים צריך להסכים להרגיש כאב, צער, אובדן, אבלות. הלב המסוגל לכך-יהיה מסוגל ויכול גם להרגיש אהבה, גם להרגיש תקווה, שמחה והתרגשות אמיתית.
הנה תרגיל שאפשר לצרף אותו לכל תהליך ב EFT, לכל תהליך אחר או רק בפני עצמו.
זוהי נשימה שנקראת THE HEARTMATH BREATHING.
נשימה מאוד מקרקעת מצד אחד ומאוד מרוממת מצד שני. נשימה המביאה איזון אל הלב, מפחיתה מתחים, מרחיבה יכולות אינטואיטיביות והכי חשוב מחזקת את הקשר שלנו והמודעות שלנו למרחב של הלב.
אז התמקדו בלב...
דמינו שאתם נושמים ונושפים דרך הלב.. ממש ככה... ובכל פעם שזה "בורח" פשוט חיזרו לזה שוב...
לאחר כמה דקות-חישבו על משהו שיש לכם תחושה של הכרת תודה כלפיו, משהו שימלא אתכם בתחושה של הכרת תודה.
שימו לב מה קורה לכם? לי זה עונג צרוף ואני אוהבת מאוד להשתמש בנשימה הזו.
בזמן בקרוב-עוד על עניני הלב- טיפים ועצות, אז השארו קשובים...
