אז למה לפעמים אני לא עושה טפינג?

"הסנדלר הולך יחף " ו "מי מטפל במטפל" הן שתי סוגיות ידועות וותיקות.
אבל אני רוצה לשתף אתכם במבט נוסף-שהוא רלוונטי לגבי ואולי גם לכם
בזמן זה או אחר.
לפעמים אני חווה איזו בעיה פיזית / רגשית, כמו השבוע- שעורה בעין ודלקת.
וברור שהאינסטינקט הראשוני שלי צריך להיות-לעשות טפינג,
להפגש עם הנושא מבחינה ריגשית ולפרק את זה.
אז למה אני לא משתמשת בכלי הזה או באינסוף הכלים שיש לי?
ואני מוצאת בי מידי פעם את האינסטינקט הבסיסי-
"להיות עם זה קצת".
יש משהו שלפעמים הוא חיוני לצורך הריפוי. לשהות קצת עם הקושי.
לא לרצות מיד מיד לשחרר, להפרד, לנקות , להעיף..
לפעמים, דווקא בתוך חוית הקושי-מסתתרת איזו פנינה חשובה.
איזו הבנה, או מפגש שלי עם עצמי, או איזה סף -גבול, או איזו חוית חולשה
חוסר אונים, או סתם המוכנות לקבל את זה עכשיו ככה, כמו שזה.
הרבה פעמים, מתוך ההשתהות הזו, עולות הבנות, הקשרים, תפילות
ואז הדרך לשחרר היא קצרה מאוד.
לפעמים לא קורה כלום, רק מתארגן לו שם איזה תסכול גדול-שממנו
נעשית פעולת השחרור-ריפוי.
ישנם מצבים שונים, ימים שונים, שיעורים מגוונים
והעיקר הוא רק לפרש את מעשינו ובחירותינו לטובה.
ברגע שאני מזהה שם את גרעין הטוב, את ה "שינוי לטובה"
אני בדרך הריפוי.
כי מה שהכי חשוב, זה להיות בקשר עם החויה. להיות במגע, נוכחת
מרשה לעצמי לחוות ולהרגיש את כל מה שעולה.
ולאו דווקא תמיד לרצות מיד להתנער מזה.
ואתם, מה אתם אומרים? מה אתם חווים מנסיונכם?